אחד מחוקי הברזל במדריך ההישרדות הפצפוצי,

[אחרי לא לרוץ עם מספריים, לא לנסות תספורות פייג’בוי, ולא לאכול לעולם ארוחת צהריים לבד עם אמא],

הוא שלא צריך סיבה לחגוג, כי בעצם, כל דבר שווה חגיגה.

להמשיך לקרוא ←

אם אתם מכירים אותי, אתם ודאי יודעים שאני מתרגש מהדברים הכי קטנים.

כשמכינים לי קפה בבוקר מבלי שביקשתי.

כששולחים לי שיר של מאריה מבלי שציפיתי.

להמשיך לקרוא ←

טוב אני לא יודע מה נסגר עם הסגרים האלה,

כי בכל פעם שמכריזים על אחד או מהדקים את הקיים אז גם חשבון הבנק שלי מתהדק כי רמות הסטרס שלי עולות כמו כמות החיובים באשראי כי היי השופינג הוא חיוני! תרפויטי! וגם אם בתכל’ס אין לי בעצם מה לעשות בינתיים עם [עוד] חולצת קרופ טופ של קיילי [המקורית.], משהו בגיהוץ הוירטואלי הכי מאזן לי את רמות הקורטיזול כי אה כן, גם צריכת הקפאין שלי, קמץ או חולם, גוברת.

למזלי, גם עוגיות שוקולד צ’יפס מורידות לי את הסטרס.

להמשיך לקרוא ←

אתם מכירים את זה שבקיץ, יש ימים שלמרות שממש ממש ממש חם בהם-

אז ברגע שאתה יוצא החוצה והשמש מלטפת לך את הפנים- אתה מרגיש שוואלה, החום בכלל לא מזיז לך,

וזה כיף פשוט להיות בחוץ באוויר הנעים עם כל הויטמינים הד[י]רושים ושאר האנשים שמתהלכים בבריזה, בפנאן, ברוגע?

גם אני לא.

להמשיך לקרוא ←

אם אתם קצת מכירים אותי, אתם יודעים שאני מסוג האנשים שמחפש סימנים.

סימנים שבד”כ רמוזים, חבויים, צפונים, אבל האמת היא שבד”כ אני לא מגלה אותם אלא רק אחרי שהם מתעלים את האלכסיס הפנימית שלהם ונותנים לי שתי שטוזות פליק פלאק.

וגם אם לפעמים כלומר לרוב אני מגלה את הסימנים רק בדיעבד, זה כמעט תמיד קורה אחרי שהלכתי בכל מקרה לכיוון שהם סימנו לי, מה שמשמח אותי כי גם אם אני מפספס אותם- אז בכל מקרה יש אצבע, מחודדת ציפורניים כמובן, שנותנת לי נאדג’ קטן לכיוון הנכון.

כי אני באמת מאמין שמה שצריך לקרות- קורה.

ככה עם הפוסט הזה.

להמשיך לקרוא ←