לפני כמה ימים הגעתי הבייתה, בסביבות אחד וחצי,
ועשיתי את מה שאני עושה בכל פעם שאני נכנס הבייתה-
הדלקתי את המזגן.
ואז התחלתי לסדר את הקניות.
הוצאתי את כל דברי החלב- והגעתי לשמנת המתוקה- בקבוק 2 ליטר-
כשפתאום שמעתי דלת נסגרת.
יאבה.
וואי וואי וואי וואי. וואי.
את טארט הלימון הזה של קלייר דמון, אכלתי לראשונה ב-23 לאוגוסט, 2018, ומאז אני מפנטז עליו. מתקדח!
[sickening או לא sickening?]
ולמרות שכבר טעמתי בעבר דברים של קליירוש, והיא כבר ממזמן חלק מהשילוש המגדנאי הקדוש, ספציפית את זה טעמתי רק באותו רגע, ואם אני לא טועה- זה גם היה הדבר הראשון שטעמתי באותו טיול.
ואיזה. סיפתח. זה היה.
טכנית, הטארט הזה הוא לא טארט הלימון הרגיל שלה, אלא וריאציה עליו- וריאציה ליטרלי מטמטמת שלמראית עין רק מכילה גם קצת פטל אבל למעשה יש בה גם איזשהו je ne sais quoi, איזשהו אקס פקטור שמגדיל ומקדש ומעלה ומרומם את קרם הלימון לאוקטבה השביעית באלתור שמופיע רק בהופעות חיות; ובמשך שנים לא הבנתי למה אני כל כך אוהב אותו- מה יש בו חוץ מהפטל, הגלוי, שהופך אותו לכל כך טעים??
ואז. יצא לקליירוש ספר.
מהרמהרמהרררררר דפדפתי לעמוד של הטארט, וגיליתי-
טוב אני יודע שכולכם דאגתם,
אז אתם יכולים להיות רגועים-
טיפולי השיניים שלי נגמרו!
זה לא שהיו לי הרבה; פשוט באיזה שישי אחד, אכלתי לי לתומי בורגול כשפתאום!!
אני לא אוהב שוקולד ותפוז.
זה מה שאמרתי לעצמי, בכל פעם שראיתי את תמונת השער בספר הקינוחים של פייר הרמה ודורי גרינספן. עוגת מוס שוקולד ולימון? אין מצב ששוקולד הולך טוב עם לימון. הוא בקושי הולך טוב עם תפוז. אז עם טעם שהוא יותר אסרטיבי? אין מ-צ-ב.
תאמינו לי, טארט לימון הוא לא משהו שחשבתי שיעלה לבלוג עכשיו.
לא כי אני לא אוהב קינוחים עם לימון [כי אני כן], אלא כי לא חשבתי שיש לי מה לחדש בעניין. יש הרבה מתכונים של זה ברשת, והרבה מהם מוצלחים.
ואז.
