אוקיי אנשים, פרעצלים הם האובססיה האחרונה שלי.
אולי כי אוטוטו נגמר הקיץ ואפשר להתחיל להעמיס פחמימות. אולי כי מאז הפוסט של עוגת השמרים אני בשוונג בצקי. אולי סתם כי הרבה מאוד זמן לא אכלתי פרעצל אמיתי, פריך מבחוץ ורך מבפנים, עם המעטה השזוף והטעם הבייגלי האופייני המובהק.
[אפשר בבקשה להסביר לי למה שרויטמן לא באים עוד לנמל תל אביב??]
אז החלטתי לעשות מעשה, ולהכין פרעצל בבית!
אני אגיד לכם מה הבעיה שלי עם עוגות שמרים.
הסטנדרט, בשבילי, הוא אותה עוגת שמרים שמכינים מבצק שמרים מדופף/כרוך, שהוא בצק שמרים, לא רזה במיוחד, שעוד מקפלים אליו כמות יפה של חמאה, כמו שעושים בבצק עלים. זו בעצם עוגת הקראנץ שמוכרים בקונדיטוריות, לפחות כאלה שמכבדות את עצמן [ואת הלקוחות שלהן].
ואפרופו בצק עלים, איך אמרה מאיה בפוסט הגביניות המופלא שלה?- “כל עוד לא תקפלו לתוכו הרבה חמאה בשכבות שכבות הוא לעולם לא יממש את הפוטנציאל האמיתי שלו”.
וזה מה שגם אני תמיד חשבתי.
עד עכשיו.
הלחם המלא של סטלה פארקס [שאנחנו כבר מכירים כמובן] הוא אחד מבין 2 לחמים קבועים שאני מכין ליומיום [השני הוא לחם הכוסמין].
בד”כ, אם אני מכין אותו אז זה קורה בסופ”ש, כי למרות שהוא לא מצריך הרבה עבודה, הוא כן לוקח קצת זמן. אבל הוא מה זה פשוט!
טוב, אז אתם רוצים לחם דגנים? קיבלתם!
מתחילים בפתיתי הדגנים. משרים אותם במים רותחים ונותנים לתערובת להתקרר.
עולם הרוגעלך המודרני מחולק, בעיקרון, ל-2 מחנות: מחנה השמרים ומחנה גבינת-השמנת.
מחנה השמרים הוא זה הנפוץ בארץ, והוא דוגל ברוגעלך שמנמנים, תפוחים, דיינישיים במרקם וקרואסוניים במראה, מדופפי חמאה ומדיפי שוקולד. מחנה גבינת-השמנת נפוץ בעיקר בחו”ל [למרות שבניו יורק החלו גם לצוץ רוגעלך-שמרים לאחרונה], והוא משתמש בבצק שמקביל לבצק השק”ם [שמנת-קמח-מרגרינה, או בגלגולו הנוכחי שהחליף את המרגרינה בחמאה- בצק חש”ק] הישראלי, רק שהוא מכיל גבינת שמנת, ולא שמנת חמוצה. הרוגעלך שהוא מניב הם קטנים, רכים, עם מרקם עוגתי-משהו [כמו עוגיות רחת-לוקום] ומלית אגוזים/ריבה.
ואז.