לפני כמה זמן, קמתי בבוקר.
ביום שבת!
שזה ה-day of pre-rest ולכן אני יכול לקום ממש ממש מאוחר כי בתור קונדיטור אני רגיל לקום סופר מוקדם לעבודה, אבל היום אין עבודה ואני יכול לעשות מה שבא לייייייייי
מפה לשם, קמתי ב-07:00.
טוב יאבההההההה אתם לא מבינים מה קרה לי עכשיו.
אז אני שוכב לי במיטה, מנסה בכל מאודי להכנס לתרדמת סוכר של אחר הצהריים,
מנסה מנסה,
ולא מצליח!
עכשיו זה הזוי כי אני בד”כ צריך להגיד תודה אם אני בכלל מגיע למיטה לשנ”צ היומי; בד”כ הוא תוקף הרבה לפני שאני מגיע לחדר השינה. בסלון, במרפסת, במטבח. בשירותים. כל מצב שהוא לא אנכי הוא סכנת שנ[פ]צות.
אני לא אוהב צימוקים. וגם על קוואקר אני לא כזה משתגע. אבל משום מה אני לא יכול להפסיק לאכול את העוגיות האלה.
אבל למה שאני בכלל אנסה להכין עוגיות שיבולת שועל וצימוקים, אם את שניהם אני לא אוהב? וול, הכל התחיל מסרטון גאוני ומקסים ששלחו לי מזמן בפייסבוק, ושמו The Scared is scared. אתם מכירים את זה? בטוח אתם מכירים את זה. זה סרטון שיצרה קולנוענית [אוי, איזו מילה נהדרת.] צעירה בשם ביאנקה, שבו היא פנתה לילד בן שש ושאלה אותו על מה כדאי לה לעשות את הסרט. התוצאה מרהיבה. אניוואי לקראת הסוף, השיחה מתגלגלת לדברים שהילד מחבב. כמו פיצה. ומיץ. ונשיקות מרנג. ועוגיה. עוגיית פצפוצי שוקולד שיבולת שועל. ואז חשבתי לעצמי- “המממ. איך אנשים אוהבים לאכול את גודש הזוועות הזה?? רק בגלל שקוראים לזה ‘עוגיה’? פףףף, איזה תעתוע שיווקי. זה לא עוגיה, זה דייסה! דייסה!! חוץ מזה, כל הסטטיסטיקות מראות שעוגיות פצפוצי שוקולד תמיד מנצחות, so there. למה לי בכלל לשקול לשים צימוקים בתוך עוגיה, כשאפשר לשים פצפוצי שוקולד?”