לפני כמה זמן היה ה-12 בפברואר.
שמעתם על התאריך הזה? כאילו, אני יודע ששמעתם על התאריך הזה כמו ששמעתם על זה שהיה בלאגן בגמר של עונת האול-סטארז של טופ מודל (אבל אף אחד לא יודע מה באמת קרה.. If you do- call me); אבל אתם יודעים מה קרה בתאריך הזה?
טוב, אני לא יודע אם אתם מכירים את הסדרה Dance moms [שמשום מה החליטו לתרגום בעברית ל-“רקדניות קטנות”] אבל תקשיבו; זו הסדרה הכי טובה בטלוויזיה.
זה בעיקרון מראה את חייהן של רקדניות קטנות בחוג לריקוד [רק שכל החיים שלהן זה ריקוד], תוך שהן משתתפות בתחרויות שונות, עד שהן מגיעות לתחרות הלאומית [nationals]. ואז נגמרת העונה. אבל האמת היא שזה יותר על האימהות התככניות, הקנאיות, הרדודות, הדורסניות והפסיכוטיות שלהן [למעט אחת שקצת שפויה יותר מהשאר], שמנסות לגרום לילדה שלהן להיות המועדפת של הכוהנת הגדולה, מיס אבי-לי [למה? בשביל לקבל סולו-ים]. אבל בד”כ הן לא מצליחות לסבול אותה, אז במקום להתחנף לאבי הן צורחות עליה. אה כן, צעקות הן מוטיב מרכזי בתכנית הזו. הן רבות שם הרבה.
אם יש משהו שמבעית אותי בפסח, חוץ מהחרוסת שבד”כ מכילה גם תמרים [יאבה], גם אגוזי מלך [אבוי] וגם יין אדום […], זה עוגיות לפסח.
עוגיות קוקוס? עוגיות בוטנים? בעע. וואי, זה מצחיק כמה עוגיות בוטנים ממש לא דומות לעוגיות חמאת בוטנים, שהן הנס הכי גדול בערך שידע עם ישראל מאז ש-breathe של קיילי הגיע למקום הראשון בארץ [ובצדק].
טוב האמת היא, שכששאלתי בעמוד הפייסבוק של הבלוג איזה מתכון אתם רוצים שיעלה קודם, עוגיות השוקולד האלה או הרוגעלך הגלותיים, הייתי בטוח שהרוגעלך ינצחו ברוב גדול ועצום.
ואמנם היה רוב לרוגעלך, אבל התפלאתי שגם כל כך הרבה רצו את המתכון של העוגיות [גם באינסטגרם], בייחוד כי כששאלתי את השאלה, רק פרסמתי את התמונות וביקשתי מכם להצביע. לא פירטתי למשל, שהעוגיות האלה, מהספר השלישי של מאפיית Tartine בסן פרנסיסקו, הן רק עם כף אחת של חמאה [שאפשר בקלות להמיר לשמן], או שהן עם קמח שיפון! או שהן ממש ממש ממש טעימות. ובכל זאת רציתם את העוגיות. ואפילו לא ידעתם שהן כה קלות להכנה:
אוזני ההמן האולטימטיביות בשבילי הן אותן אוזני המן שוקולד שאני זוכר מפעם: פריכות, זהובות, עם מלית שוקולד קרמית, ומפודרות באבקת סוכר,רק בשביל לקשט ולא מעבר לזה.
אבל מה, הזיכרון שלנו קצת יכול לתעתע. כי לפעמים מה שאני חושב שאני זוכר כשאני מדמיין את אוזני ההמן ההן, הוא למעשה לא יותר מאשר סתם פנטסטיקציה [?] של אותה מציאות עגומה, קשה, יבשה ומרגרינית. איך אומרת מאריה? “It’s so deep in my daydreams, but it’s just a sweet sweet fantasy”. אבל די. הגיע הזמן לממש את הפנטזיה הזו.
