על שריל ווקרהאוזר, לא שמעתי עד שראיתי את הספר שלה.
יש לה פטיסרי [בונז’ור] בשם Pix Patisserie, ובר טאפאס [אולה] בשם Bar Vivant, בפורטלנד, אורגון, וזה נראה לי פתיח מצויין שגם מתאר בצורה מדוייקת את הספר שלה, שנקרא Modern French Pastry.
את ג’נק סנמאסוי [Cenk Sönmezsoy] קראתי לראשונה בבלוג שלו, בפוסט שבו הוא מספר על הבראוניז שהוא יצר למגזין הדיגיטלי של D&G.
זה היה לפני מלא, מלא, מלא, זמן. שניםםםםםםםם.
סוכריות קרמל
מדי פעם ביקרתי בבלוג שלו, שלא מתעדכן יותר מדי, אבל מעבר לתמונות היפות [שאפשר ממש לראות איך הוא משתפר כצלם אם הולכים מספיק אחורה], יש לו גם, בתור אחד שגר ולמד בסן פרנסיסקו, סיפורים מעניינים וציוריים על המקום. וזה תמיד נחמד לקרוא.
סטלה פארקס היא אחד הדברים הכי לוהטים כרגע, בעולם האפייה האמריקאי.
לראשונה קראתי אותה בבלוג המהמם שלה ואז בטור המהולל ב-Serious Eats, שם היא מפרסמת פוסטים מסקרנים ומפתים, עם רקע תיאורטי ומדעי [טוב נו, בוגרת CIA! בטח חברה של סוקי] שמספק, לי לפחות, אמון וביטחון במתכונים המדוייקים שלה, ובעיקר במתכוני הדגל שלה- שעתוקים לחטיפים וממתקים אמריקאיים.
ריינבואו ספרינקלז [סוכריות צבעוניות]
לכן, ככל שעבר הזמן והתגלה יותר ויותר על הספר שלה, הציפייה ממנו בהתאם גם גאתה ועלתה [לפחות אצלי ואצל מאיה, שהתאבססה ביחד איתי על הספר], בייחוד עקב העובדה שהוא מתעכב כבר כמה שנים טובות.
ואז, בשעה טובה ובסימן טוב, הספר הגיע, ושמו בישראל- BraveTart: Classic American Desserts.