וואי, אתם יודעים כמה אני אוהב תותים??
מפה ועד כמעט-ברלין.
בטארט פשוט או מסובך, בפרזייה קלאסית או ליניאקית, בעוגת שכבות או עוגת גבינה– העיקר שיהיו שם!
והרי אנחנו יודעים כבר שתותים וקצפת זה שידעך למופת; מדליק משואה ונמצא בראש הפירמידה ואף בפרק האחרון בתמונה שמחזיקות ידי הגדות.
טוב תקשיבו.
אם יש עוגה אחת שאני מחכה כללללל שנה לעונת התותים בשביל להכין אותה-
טוב זו בעצם שתיים.
הראשונה היא למעשה טארט; התותים הניאוקלאסי!
הוי, הוא כזה מוש.
והשניה היא פרזייה.
טוב אני לא יודע מה נסגר עם הסגרים האלה,
כי בכל פעם שמכריזים על אחד או מהדקים את הקיים אז גם חשבון הבנק שלי מתהדק כי רמות הסטרס שלי עולות כמו כמות החיובים באשראי כי היי השופינג הוא חיוני! תרפויטי! וגם אם בתכל’ס אין לי בעצם מה לעשות בינתיים עם [עוד] חולצת קרופ טופ של קיילי [המקורית.], משהו בגיהוץ הוירטואלי הכי מאזן לי את רמות הקורטיזול כי אה כן, גם צריכת הקפאין שלי, קמץ או חולם, גוברת.
למזלי, גם עוגיות שוקולד צ’יפס מורידות לי את הסטרס.
טוב, אז לפני כמה ימים ישנתי לי בפנאן, ביום חופש משובח, מטופח, מבורך;
כשלפתע שמעתי, באמצע הלילה,
רעם.
אבל מה זה רעם, סופר רעם! עם גלימה, בלי משקפיים, ותחתונים מחוץ למכנסיים!
אתם מכירים את זה שבקיץ, יש ימים שלמרות שממש ממש ממש חם בהם-
אז ברגע שאתה יוצא החוצה והשמש מלטפת לך את הפנים- אתה מרגיש שוואלה, החום בכלל לא מזיז לך,
וזה כיף פשוט להיות בחוץ באוויר הנעים עם כל הויטמינים הד[י]רושים ושאר האנשים שמתהלכים בבריזה, בפנאן, ברוגע?
גם אני לא.