מאז שגבינת הפילדלפיה חזרה לחיי, אני רק מחפש תירוצים להכין עוגות גבינה.
כאילו, לא שצריך תירוצים חוץ מ-“היי, תראו, יש חמצן באוויר” בשביל להכין עוגות גבינה, אבל זה תמיד נחמד שהיקום [או הסוּפֶּר] רומז לך מה לאפות, בייחוד כשהתותים עדיין בעונתם המהוללת. האמת שאני גם מנסה להשתמש בתותים בכל דבר, אז נראה לאן אגיע השנה עד סוף העונה שלהם..
אני לא אוהב צימוקים. וגם על קוואקר אני לא כזה משתגע. אבל משום מה אני לא יכול להפסיק לאכול את העוגיות האלה.
אבל למה שאני בכלל אנסה להכין עוגיות שיבולת שועל וצימוקים, אם את שניהם אני לא אוהב? וול, הכל התחיל מסרטון גאוני ומקסים ששלחו לי מזמן בפייסבוק, ושמו The Scared is scared. אתם מכירים את זה? בטוח אתם מכירים את זה. זה סרטון שיצרה קולנוענית [אוי, איזו מילה נהדרת.] צעירה בשם ביאנקה, שבו היא פנתה לילד בן שש ושאלה אותו על מה כדאי לה לעשות את הסרט. התוצאה מרהיבה. אניוואי לקראת הסוף, השיחה מתגלגלת לדברים שהילד מחבב. כמו פיצה. ומיץ. ונשיקות מרנג. ועוגיה. עוגיית פצפוצי שוקולד שיבולת שועל. ואז חשבתי לעצמי- “המממ. איך אנשים אוהבים לאכול את גודש הזוועות הזה?? רק בגלל שקוראים לזה ‘עוגיה’? פףףף, איזה תעתוע שיווקי. זה לא עוגיה, זה דייסה! דייסה!! חוץ מזה, כל הסטטיסטיקות מראות שעוגיות פצפוצי שוקולד תמיד מנצחות, so there. למה לי בכלל לשקול לשים צימוקים בתוך עוגיה, כשאפשר לשים פצפוצי שוקולד?”
משבוע שעבר תכננתי להכין עוגיות חמאה פשוטות ונחמדות, שכולם אוהבים וכולם מחסלים: Melting Moments.
זה מהסוג הזה של העוגיות שיש בכל העולם, ויש לזה אינספור גרסאות: במילוי ריבה, עם זיגוג לימון, בציפוי אבקת סוכר, או אפילו בלי כלום- הן תמיד טעימות והמרקם המיוחד שלהן כובש את כולם: העוגיה נראית ומרגישה קריספית כשנוגעים בה מבחוץ, אבל כשנותנים בה ביס, העוגיה נמסה בפה בחגיגה חמאתית ועשירה.
אתם מכירים את ימי הראשון האלה, שאתם מתעוררים בבוקר, קמים באיטיות מתמרחת מהמיטה, ולוקח לכם חצי שעה להיגרר אל עבר נעלי הבית? [למרות שבכל הסופ”ש תכל’ס לא עשיתם כלום אז אמורה להיות לכם מוי אנרגיה לשבוע החדש שמבצבץ..]
אבל לא- אין אנרגיה, והבוקר מרגיש נוראי. ואתם קמים ואומרים לעצמכם: “אבוי. השבוע הזה הולך להיות איטי ובלתי נסבל. מזל שאני לא צריך לעשות שום דבר מיוחד היום”. אז אתם הולכים לצחצח שיניים ורואים שמשחת השיניים כמעט נגמרה וצריך ללכת לקנות. טוב, מזל שזה רק “כמעט”, כי זה יכול לחכות למחר.
יום אחד בשנה שעברה, סיימתי יום לימודים ארוך באוניברסיטה, ובדרך הבייתה עברתי בעזריאלי. ראיתי בחנות ספרים את הספר של מיכל אנסקי, “אוכל מהבית”. “יווו”, חשבתי לעצמי, “לא ידעתי שיש לה ספר! הוא חדש? איך לא קראתי עליו באינטרנט עדיין? וואי מעניין איזה מתכונים יש שם. מעניין איך היא מבשלת. מעניין איך היא כותבת. יוו מעניין אם יש לה גם קינוחים! ועוגיות! ו-” ואז נזכרתי שאני לא צריך לתהות אנדלסלי כי הספר מול העיניים שלי.
אז דפדפתי בספר ואחרי שתי שניות ראיתי מתכון ללחם מלא 100% חיטה מלאה. וזה מתכון נורא מעניין כי קשה לעשות לחם מ-100% קמח מלא, כי הוא יוצא כבד ודחוס וקשה ויבש כזה. אז התלהבתי והתחלתי לקרוא את המתכון, וכמובן שבדיוק באותו רגע קיבלתי טלפון. ואתם מכירים את זה שלפעמים אתם עושים משהו [נניח מעלעלים בספר] בזמן שאתם מדברים בטלפון, ואז כל תשומת הלב שלכם הולכת לטלפון, ואז אתם קצת לא מודעים לפעולות הפיזיות שאתם עושים [נניח לעלעל בספר] ואז ואז, אממ, אתם מסיימים לדבר בטלפון ואתם קולטים שאין לכם מושג מה קרה עכשיו ואיך לעזאזל הגעתם לחנות בצד השני של הקניון?