בואו נדמיין רגע שאנחנו בשנות ה-80, ואנחנו רוצים להכין עוגה, סתם ככה באמצע השבוע.
[רגע, אם אנחנו בשנות ה-80, אתם חייבים לבחור צד. ירדנה או עופרה? בעצם אל תספרו לי, אני לא רוצה לדעת].
אז איזו עוגה נכין? בטח עוגת תפוזים, או עוגת שוקולד מהירה. או עוגת ביסקוויטים.
[רגע, זה בלוג אוכל. אני צריך לתקן את השאלה מקודם: חנה שאולוב או נירה שויאר? בעצם אל תספרו לי, אני לא רוצה לדעת].
צ’מעו סיפור משעשע:
לפני כמה ימים הייתי בסופר, וכשרציתי לשלם, הלכתי לקופות העצמיות/עצמאיות האלה, שבהן מעבירים את הפריטים לבד, ואז משלמים באשראי. איך שהגעתי לשם, הגיעה אחת מהקופאיות-המשגיחות שמסתובבות ליד הקופות הנ”ל, והתנהל הדיאלוג הבא:
לאט לאט, מבלי לשים לב, עמוד הפייסבוק של הבלוג הגיע ל-10,000 לייקים.
אני לא אמלמל פה ללא הרף עד שיכרון חושים ו/או שיתחיל הפרק של רקדניות קטנות, אבל יש דבר אחד חשוב שאני רוצה להגיד:
תודה.
אויש איזה יופי. השמש זורחת, המזג אוויר קיצי ולמאריה יצא שיר דנדש! מה עוד אפשר לבקש?
אפשר לבקש בראוניז! ועם קמח שיפון!! האמת שאחרי ההצלחה של עוגיות השוקולד-שיפון, זה היה רק מתבקש.
וואי אתם יודעים, לרגע קט בפסח, חשבתי שהקיץ הגיע!
כאילו, אני יודע שטכנית זה אביב [וגם זה רק בתיאוריה], אבל היה איזה יום אחד שהתעוררתי בבוקר. ולא. היה. קר. איזה כיף! זה אומר שלא צריך לזחול מהמיטה החוצה כדי להפשיר בהדרגה, ולא צריך להתכרבל עם הקפה בשביל להתחמם, ולא צריך לפחד שהמים הקרים בברז ישברו את האצבעות.
