איזה יום אחד לפני כמה זמן, הגעתי הבייתה מהעבודה.
עכשיו בעיקרון, אני אוהב למשוך ולמרוח את הזמן שלי עד 5 כזה, ואז לשתות קפה בנחת וברוגע.
בפועל מה שקורה זה שאני מצליח למשוך ולמרוח את הזמן שלי, אבל בשריטות וצעקות [לא ליטרלי], ובעיקר עם הרבה סוכר ושומן ושוקולד שיחזיק אותי עד שהקפאין יעשה את זה.
אז באותו יום, החלטתי לעשות מעשה ולפרוץ גדר ולהכין קפה לפניייייי חמש.
על שריל ווקרהאוזר, לא שמעתי עד שראיתי את הספר שלה.
יש לה פטיסרי [בונז’ור] בשם Pix Patisserie, ובר טאפאס [אולה] בשם Bar Vivant, בפורטלנד, אורגון, וזה נראה לי פתיח מצויין שגם מתאר בצורה מדוייקת את הספר שלה, שנקרא Modern French Pastry.
לפני כמה זמן הכנתי לחם כוסמין.
הוא היה מושלם. אוורירי, לח, רך, עם קראסט מושלם ומלוח בדיוק במידה הנכונה.
זה היה אי שם ב-2015.
מאז, כל פעם שאני מנסה להכין את אותו הלחם, הוא לא יוצא אותו דבר. הוא לא אוורירי מספיק, הוא לא רך והוא לא טעים כמו ההוא, המיתולוגי.
תמיד אני אומר שאחרי חופש צריך חופש,
וזה כי בד”כ, בכל פעם שיש חופש אז יש מלא תוכניות ואז אתה בעצם יותר עייף בחופש הזה מאשר בשגרה הרגילה,
אז צריך חופש מהחופש כדי באמת לנוח בבטלה טוטאלית [חלום חיי] ולצבור אנרגיה לשגרה שמאיימת להגיע.
