לפעמים, לא בא לי לאפות עוגיות שוקולד צ’יפס.
כי הרבה מתכונים, בייחוד בארץ, מוגדלים בשקל תשעים ומוכוונים למשפחות גדולות יחסית.
אני זוכר שכשהייתי קטן, רוב המתכונים לעוגות היו לתבניות בקוטר 25 ס”מ ומעלה, שזה מעל ומעבר למשפחה קטנה. בגלל זה כבר שנים אני אופה עוגות בתבניות קטנות יותר, ומחשב נפחים ומתכונים לכמויות שמתאימות לי.
עוגיות, לעומת זאת, הן סיפור אחר.
לא יודע למה זה קורה,
אבל תמיד בתקופה הזו שיש מחסור ארצי בחמאה [וזה קורה כבר כמה שנים ברצף, או לפחות, אני זוכר את זה כבר כמה שנים ברצף], ממש ממש בא לי להכין דברים עם חמאה.
לא שביומיום אני לא אופה עם חמאה, אבל פתאום בתקופות האלה מתחשק לי לאכול משהו חמאתי מנחם ומחמם [את הנשמה אם לא שום דבר אחר]; קרואסונים, עוגות שמרים, עוגות חמאה. או סתם פרעצל עם חמאה מלוחה.
כאילו, יש טעם לכתוב פוסט כשזה השם של העוגה? יאללה למתכון:
[גם פה צילמתי כל שלב במתכון כי אני יודע שזה עוזר להרבה אנשים כשיש עזרים ויזואליים ביחד עם המתכון הכתוב. מקווה שזה יעזור!]
אוקיי פיפס,
יש לכם מושג כמה ממכר הדבר הזה????
עד לפני כמה שנים הכרתי רק את הפופקורן המתוק שמוכרים בסופר, שחצי מהפופקורן בו לא מפוצפץ בכלל [אז אני מניח שיש להגיד שחצי מהקורן לא פופ-ד?], והוא מתוק וחד מימדי ונמאס ממנו אחרי שניה וחצי.
אבל אז.
אתם יודעים מה קשה לי עם מתכונים שמלחימים קינוחים שונים למשהו אחד?
שהרבה פעמים, התוצאה שמתקבלת לא רק שלא קרובה לאף אחד מקינוחי האב/אם שכביכול הולידו את הקינוח, אלא נחותה מהם בהרבה.
עכשיו מילא אם מדובר בבנות של דמי וברוס, יש להן מספיק כסף לטיפולים פסיכולוגיים, אז אני לא מרחם עליהן.
[סתם! עוד מעט יום כיפור הצילו אני בטוח שהן נחמדות ובנות של מלך; הן בטוח של מלכה בכל אופן]
