אם הייתם יודעים כמה זמן חיכיתי להכין צ’ורוס [מאז שראיתי את נייג’לוש], הייתם חושבים שזה איזשהו מתכון מסובך ומטורף שמצריך ימי מחלה ולילות לבנים בשביל להכין אותו. אבל אתם לא יודעים! אז תאמינו לי שאני אומר לכם שזה בין הדברים הכי פשוטים בעולםםםםםם. אני חיכיתי לחנוכה בשביל להכין את זה וזה היה מפגר אש, כי זה כזה טעים ופשוט ומהיר שגם אם מודיעים לכם שתוך 10 דקות באים אליכם השכנים מלמטה עם תרי עשר ילדיהם, למרות שרציתם לראות עוד פרק של רקדניות קטנות [ולא סתם פרק, אלא פרק האיחוד שבו הטראשיוּת מתעלה על עצמה לכדי רמה על-טבעית] בפיג’מה בסלון [מצב היפותטי] עם צנצנת חמאת בוטנים ביד אחת ונוטלה בשניה [מצב היפותטי]- לא צריך להילחץ [או להתבאס שצריך לדחות עם הדייט עם אבי לי מילר] אלא להתהלך בנונשלנטיות למטבח [ולזכור שהפרק של רקדניות קטנות מוקלט אז אפשר לראות את זה כל הזמן] ולקרוץ תוך דקות את השמימיות המטוגנת הזאת.
דרך אגב מזל שיש את רקדניות קטנות [או: מזל שלא ידעתי שהן קיימות עד עכשיו] כי בדיוק נגמר רוקדים עם כוכבים [מי ידע שאמבר ריילי יכולה לרקוד כאילו זה השם השני שלה? בטח ריאן מרפי מתהפך בארמונו.] וגם טופ מודל כבר מזמן בחרו את מס’ 20 אז איך אני אמלא את חיי אם לא בצ’ורוס באימהות שתלטניות שרבות עם מורה לריקוד שתלטנית עוד יותר בעוד הילדות מפזזות להן ומנותקות לגמרי מהדרמה של הדור הקודם? זה פשוט ממכר.
