נכון יש את ימי השישי האלה, שאתם באים הבייתה מוקדם בבוקר [או, אממ, מאוחר בלילה, תלוי איך אתם מסתכלים על זה], ואין לכם כוח להכין כלום?
אז אתם הולכים לישון קצת וקמים בבוקר [=12 בצהריים], ואז יש לכם קצת כוח להתהלך כמו זומבים עד הלילה, שאז, בהנחה שתנמנמו עוד קצת לכמה שעות מתישהו, שוב תהיו ערניים והמעגל יחזור על עצמו?
איך יודעים שהגיע הסתיו?
כשהעץ בגינה משליך את עליו? כשהארון מתמלא בבגדים ארוכים? כשרואים נחליאלי ארוך-זנב? כשמתפרסמים ברשת מתכוני מרקים? כשהשירים ברדיו יורדים במקצב?
לפני כמה זמן היה ה-12 בפברואר.
שמעתם על התאריך הזה? כאילו, אני יודע ששמעתם על התאריך הזה כמו ששמעתם על זה שהיה בלאגן בגמר של עונת האול-סטארז של טופ מודל (אבל אף אחד לא יודע מה באמת קרה.. If you do- call me); אבל אתם יודעים מה קרה בתאריך הזה?
האמת, לא תכננתי להעלות את המתכון הזה בכלל, ולא רק כי זה אוכל-מזון-מנה-עיקרית-י כזה, ופוסטים כאלה אינם דיירי קבע בבלוג הזה [למרות שיש כאלה!], אלא כי התיאבון בימים המלחיצים האלה קצת הפכפך. אבל עוד לפני שהכנסתי את הקיש לתנור, הבנתי שזה יהיה חטא לא לשתף את המעדן הזה.
בהתחלה סתם הכנתי אותו כי נייג’לה מהממת ואני אעשה כמעט כל מה שהיא תגיד היו לי מלא בצלים שרציתי להשתמש בהם, בתוספת צורך עז לאכול משהו.. substantial [אירוני שבימים האלה שבהם התיאבון הפכפך, ומערכות העצבים מתחלפות בנהיגה, הלחץ שמדכא את התיאבון בסופו של דבר גורם לכך שיהיה יותר תיאבון. לפחות אצלי]. מצחיק, חיפשתי איך להגיד בעברית את המילה הזו, substantial, והמילה הראשונה שמתורגמת ב-בבילון היא “איתן”.
אתם יודעים, אחד הדברים הכי מספקים בעולם, אחרי לגלות שיש עונה חדשה של עקרות בית אמיתיות מניו ג’רזי [מוזר שהן תמיד צצות בעוגות גבינה], זה לדחוף שוקולד לקינוחים.
עוגיות? עוגות? פצפוצים? גנאש? לא משנה לאן ולא משנה איך, כמעט תמיד, שוקולד משפר הכל. אז זה רק טבעי לשדך שוקולד לעוגת גבינה, לא? ובייחוד כשזה כזה קל!: