לפני כמה זמן הכנתי לחם כוסמין.
הוא היה מושלם. אוורירי, לח, רך, עם קראסט מושלם ומלוח בדיוק במידה הנכונה.
זה היה אי שם ב-2015.
מאז, כל פעם שאני מנסה להכין את אותו הלחם, הוא לא יוצא אותו דבר. הוא לא אוורירי מספיק, הוא לא רך והוא לא טעים כמו ההוא, המיתולוגי.
תמיד אני אומר שאחרי חופש צריך חופש,
וזה כי בד”כ, בכל פעם שיש חופש אז יש מלא תוכניות ואז אתה בעצם יותר עייף בחופש הזה מאשר בשגרה הרגילה,
אז צריך חופש מהחופש כדי באמת לנוח בבטלה טוטאלית [חלום חיי] ולצבור אנרגיה לשגרה שמאיימת להגיע.
אני שמח לבשר לכם חגיגית, שאחרי שבועיים ארוכים ועייפים, עם שנ”צים באורך 5 שעות ותפקוד זומביאני בשעות הפעילות,
הג’ט לאג מאחוריי!
בשעה טובה באמת, כי כבר לא מצאתי שום דבר מעניין בתקרה שלי בכל הלילות האלה שניסיתי להירדם אבל נראיתי כמו רמונה סינגר באמצע הראנוואי.
רולדה, בבסיסה, היא עוגה שטוחה, שממולאת בקרם, ומגולגלת לגלילה שאח”כ נפרסת לפרוסות שמנמנות.
העוגה הקלאסית לרולדות היא עוגת ספוג- שהיא עוגה המבוססת על קצף ביצים והיא כמעט ללא שמן או שומן. זה מאפשר לעוגה להיות גמישה ולהתגלגל בקלות מבלי להישבר ולהיסדק.
לפעמים משתמשים בג’נואז, שלה יש תוספת שומן, בד”כ חמאה מומסת, שמעשירה קצת את העוגה ומוציאה אותה מהמרקם המצ’עמם קצת, אבל זה לא ממש עוזר לעוגה להיות גמישה וקלה לגלגול.
בגלל זה, בדרך כלל כשמכינים רולדות, צריך לחלץ את העוגה השטוחה מהתבנית ולגלגל אותה במגבת בעודה חמה [כדי להרגיל אותה למצב המגולגל הזה כל עוד היא גמישה], ואז לתת לה להתקרר כך, ואז לפתוח אותה, למלא ולגלגל שוב.
שזה קצת מעיק וקצת יותר מלכלך.
