אתם יודעים, הייתה תקופה בחיים שלי שהייתי מה זה morning person.
לא ברור לי איך זה קרה. כי אני זוכר בפירוט מבעית שנגיד בתיכון, בלילה הייתי מרוכז יותר, רגוע יותר, לומד יותר טוב, ועירני יותר, איכשהו. וזה מפתיע, כי הייתי ער כל היום לפני זה. פעם לא הייתי ישן שנ”צ!
היום אני חולם על שנ”צ עוד מהלילה לפני.
טוב פיפל, אנחנו בצרה.
אני באיחור אסטרונומי בכל הסדרות שלי, וספויילרים אורבים בכל פינה. אתם יודעים מה זה אומר?
שאני לא יכול להכנס לשום מקום, וירטואלי או מציאותי, שיש בו סיכון סדרתי ונפשי, וזה כולל ולא מוגבל ל-פייסוש, אינסטוש, אתרי חדשות ומיילים, תוכניות מסויימות בערוץ 10, ערוץ E בשלמותו, ובהיקף גדול יותר- כל פעילות חברתית שכוללת אינטרקציה עם יצורים חיים ונושמים כל עוד הם מעורים, ולו קמעה, בתרבות פופ, או שחיי יהרסו כליל ובאופן בלתי הפיך.
והפעם בתוכנית “איפה היית כל חיי”: עוגיות האוריאו של בושון.
הכל התחיל לפני כמה שנים, כשקניתי את הספר שלהם [הייתי באובססיית עוגיות באותה תקופה], ועוגיות ה-TKO [שהן קיצור ל-Thomas Keller Oreos] לקחו מקום ראשון בתחרות הדמיונית בראש שלי של העוגיות מהספר שלהם, אבל מה זה מקום ראשון, זה כאילו מקום שני היה כ”כ מאחורה שהוא היה נראה כמו קריירת השירה של לינדזי לוהן. שזה אולי היה נחמד בזמנו [גילוי נאות: יש לי את האלבום שלה איפשהו], אבל מי באמת זוכר. האמת שזה לא דמיוני לגמרי, כי גם כל החברים/ות הקונדיטורים/ות שלי מאוד התלהבו מהן ואמרו שהן שוס עם קפיטל ש’.
לפני הרבה הרבה שנים, בתוך יער עבות,
[האמת שזה לא היה לפני הרבה הרבה שנים. זה היה בשבוע שעבר. כאילו, אני יכול להתחכם ולהגיד שזה היה לפני 0.019 שנים, ואז להתחכם ולהגיד שזה הרבה במונחים של שיעורי סטטיסטיקה אחרי ארוחת צהריים ביום גשום כשזה השיעור האחרון, ואז להמשיך להתחכם עד שתיגמר לי הסוללה.] [והאמת שזה לא היה בתוך יער זה היה ליד יער, והאמת הנוספת היא שזה גם לא היה יער זה היה גן, אבל אני יכול להתחכם ולהגיד שזה יער במונחים מדבריים (?) ולהגיד שזה “בתוך” בפרופורציות של גלקסיות (יש מילה לזה? גלקטוני? גלקטיאני? עזבו, של גלקסיה) ואני אחדול עכשיו]
אני ואפרת קבענו להיפגש! האמת שתכננו להיפגש עוד הרבה לפני זה. וה”הרבה” הזה כן בפרופורציות של גלקסיות. חודשים עברו והנה נמצא יום פנוי, או כמה שעות פנויות ביום אחד, ששנינו יכולים להיפגש!
טוב אני חייב לציין שיש לי אובססיה קלה-בינונית לקרמל כרגע, ואתם הולכים לראות קצת הרבה מזה בקרוב. אבל לא איכפת לכם, נכון?
אל תדאגו, זה יהיה טעים. וענברי. וקראנצ’י וצ’ואי ומתוק ומלוח. ואפילו לא קשה לנקות אם תרתיחו מים בסיר שהקרמל היה בו. למרות שאם אתם אוהבים לקרצף סירים [I don’t judge] אתם לא חייבים לעשות את זה. אבל אני נגיד מעדיף לבזבז לנצל את הזמן שלי בלצפות, שוב, בג’סיקה סימפסון מסרבת לאכול buffalo wings כי “I don’t eat buffalo“. -אנחת רווחה-.
