לא יודע למה אבל בזמן האחרון אני מתעורר כל בוקר [ואני עוד מפרגן כשאני אומר “בוקר”] ב-02:30.
אז בהתחלה חשבתי לעצמי- עדי ביטי. אבל לא, שמתי כבר פתק בכותול.
אז חשבתי מה עוד זה יכול להיות. עכשיו מילא אם זה כי יום לפני זה הלכתי למרפסת בעודי שר Que Sera Sera ורגלי נפלה דרך הרצפה כי טרמיטים אכלו אותה ואחרי הדיאגנוזה אני לא מצליח להירדם כי אני שומע אותם כל הזמן מנשנשים ולועסים ובולעים.
אך לא ולא! אין שום טרמיטים. נד ראשו! אין שום כרסום. סתם ככה, כל לילה מחליט להתעורר.
טוב יאבההההההה אתם לא מבינים מה קרה לי עכשיו.
אז אני שוכב לי במיטה, מנסה בכל מאודי להכנס לתרדמת סוכר של אחר הצהריים,
מנסה מנסה,
ולא מצליח!
עכשיו זה הזוי כי אני בד”כ צריך להגיד תודה אם אני בכלל מגיע למיטה לשנ”צ היומי; בד”כ הוא תוקף הרבה לפני שאני מגיע לחדר השינה. בסלון, במרפסת, במטבח. בשירותים. כל מצב שהוא לא אנכי הוא סכנת שנ[פ]צות.
טוב, זהו, נגמרו החגים?
חיכינו 7 שבועות וקיבלנו את כרומטיקה??
סיימנו את כל עוגות המצה וקינוחי המנגל ודברי החלב ופירות העונה ועוגות הגבינה ועוגות הגבינה ועוגות הגבינהההה-אעאעאעא-ההה???
יופי.
כי באמת, תקופת החגים האחרונה ביחד עם הקורונה מה זה מיצתה את עצמה.
אבל זהו זה בעבר זה has been, ואפשר לחזור למה שהעולם באמת סובב סביבו.
נכון קרקרים?
מלוחים, פריכים, ממכרים כאלה?
כאלה שאי אפשר להפסיק לנשנש אותם?
אז כאלה- רק בראוניז.
טובוש, קורונה, סגר, בלאגן, חיוניות [מאז 1988 תודה רבה], אז אני רק רוצה להגיד שהעוגיות האלה הן מהעוגיות הסופר מושקעות האלה שגם ממש מתאימות עכשיו כדי להעסיק כל מיני ידיים עצלות [ואנחנו יודעים מה אומרים עליהן]. יאללה למתכון!
מתחילים עם העוגיות: