לפני כמה ימים סידרתי את ארון השוקולד שלי.
כאילו זה לא ארון שלם, זה יותר כמו מדף בארון.
אבל לאט לאט חלקת השוקולד מתפשטת למדפים הסמוכים של הסירים/קופסאות/חד”פ, כי אני כל הזמן קונה עוד שוקולדים כי נניח אני רואה שוקולדים חדשים בסופר, ואז אני מתלהב מהם, וקונה כמה חבילות, אבל שוכח שבעצם כבר התלהבתי מהם לפני שבועיים וקניתי כבר אז כדי להכין מתכון חדש, אבל שכחתי מהם כי היה שוקולד קודם שקניתי שבועיים לפני השבועיים הללו ששכחתי אותו אבל אז ראיתי אותו והייתי צריך להשתמש בו.
אני לא אוהב צימוקים. וגם על קוואקר אני לא כזה משתגע. אבל משום מה אני לא יכול להפסיק לאכול את העוגיות האלה.
אבל למה שאני בכלל אנסה להכין עוגיות שיבולת שועל וצימוקים, אם את שניהם אני לא אוהב? וול, הכל התחיל מסרטון גאוני ומקסים ששלחו לי מזמן בפייסבוק, ושמו The Scared is scared. אתם מכירים את זה? בטוח אתם מכירים את זה. זה סרטון שיצרה קולנוענית [אוי, איזו מילה נהדרת.] צעירה בשם ביאנקה, שבו היא פנתה לילד בן שש ושאלה אותו על מה כדאי לה לעשות את הסרט. התוצאה מרהיבה. אניוואי לקראת הסוף, השיחה מתגלגלת לדברים שהילד מחבב. כמו פיצה. ומיץ. ונשיקות מרנג. ועוגיה. עוגיית פצפוצי שוקולד שיבולת שועל. ואז חשבתי לעצמי- “המממ. איך אנשים אוהבים לאכול את גודש הזוועות הזה?? רק בגלל שקוראים לזה ‘עוגיה’? פףףף, איזה תעתוע שיווקי. זה לא עוגיה, זה דייסה! דייסה!! חוץ מזה, כל הסטטיסטיקות מראות שעוגיות פצפוצי שוקולד תמיד מנצחות, so there. למה לי בכלל לשקול לשים צימוקים בתוך עוגיה, כשאפשר לשים פצפוצי שוקולד?”
משבוע שעבר תכננתי להכין עוגיות חמאה פשוטות ונחמדות, שכולם אוהבים וכולם מחסלים: Melting Moments.
זה מהסוג הזה של העוגיות שיש בכל העולם, ויש לזה אינספור גרסאות: במילוי ריבה, עם זיגוג לימון, בציפוי אבקת סוכר, או אפילו בלי כלום- הן תמיד טעימות והמרקם המיוחד שלהן כובש את כולם: העוגיה נראית ומרגישה קריספית כשנוגעים בה מבחוץ, אבל כשנותנים בה ביס, העוגיה נמסה בפה בחגיגה חמאתית ועשירה.
גראהם קרקר הוא בערך אבן היסוד של האפייה הביתית האמריקאית. אולי קוראים להם קרקר’ז אבל הם לא מלוחים; הם ביסקוויטים דקים, פריכים ובקושי מתקתקים, שיכולים לשמש כתחתית של עוגת גבינה, קלתית של פאי או אפילו ככלי לסינְדווּץ’ שוקולד ומרשמלו קלוי בדמות חטיף הקאמפינג האולטימטיבי ס’מורס:
אני יודע מה אתם חושבים- מלבד יכולת הכריכה הס’מוריאלית, הם נשמעים מאוד דומים לפתי בר! – אז זהו, הם די שונים. קודם כל, הגראהם קרקר’ז פחות מתוקים. גם פרופיל הטעם שונה. הם גם פחות “דחוסים” ויותר flaky מאשר הפתי בר. ובגלל זה, הם גם מגיבים אחרת לחומרים אחרים כשטוחנים אותם [חוץ מזה שהם נטעמים אחרת]- הם יותר יבשים מפתי בר ולכן הם סופגים יותר חמאה מבלי להסתמרטט [זאת מילה? זאת מילה.] בקלות.
יאבה. עוד שבוע נגמר הסמסטר! אתם קולטים את זה? איך זה יכול להיות?? מתחילת הסמסטר רק היו חופשים כל הזמן. הממ אני זוכר שהיה איזה מבחן הזוי [מועד א’!] שנקבע שבועיים ~אחרי~ שהסמסטר התחיל, אז בשבילי הסמסטר הזה התחיל באמת רק אחרי המבחן הזה. אבל מה, מאז היה פסח [חופש!], יום העצמאות [חופש-חופש!], שבועות [חופש- חופש-חופש!] + יום הסטודנט וכל מיני הנפצות. מתי בדיוק היה זמן ללמוד? מחדל.
לא שאני מתלונן.