אם אתם קצת מכירים אותי, אתם יודעים שאני מסוג האנשים שמחפש סימנים.
סימנים שבד”כ רמוזים, חבויים, צפונים, אבל האמת היא שבד”כ אני לא מגלה אותם אלא רק אחרי שהם מתעלים את האלכסיס הפנימית שלהם ונותנים לי שתי שטוזות פליק פלאק.
וגם אם לפעמים כלומר לרוב אני מגלה את הסימנים רק בדיעבד, זה כמעט תמיד קורה אחרי שהלכתי בכל מקרה לכיוון שהם סימנו לי, מה שמשמח אותי כי גם אם אני מפספס אותם- אז בכל מקרה יש אצבע, מחודדת ציפורניים כמובן, שנותנת לי נאדג’ קטן לכיוון הנכון.
כי אני באמת מאמין שמה שצריך לקרות- קורה.
ככה עם הפוסט הזה.