איזה כיף שיש תותים! הם כאלה חמודים ומתוקים.
בייחוד עכשיו, אחרי הגשמים, הם ממש עסיסיים וממש ממש “תותיים” כאלה. כי כאילו בזמן האחרון, זאת אומרת בשנים האחרונות, לפעמים התותים היו קצת.. חמוצים כאלה, ואנמיים. חסרי טעם. ותמיד אני קונה אותם כי הם כאלה אדומים ומבריקים ושמנמנים ויפים, ואז אני נוגס בהם, נגיסה חמוצה וקשה, ונזכר למה כל שנה אני מתאכזב מהם מחדש.
וואו. אני רק עכשיו מתחיל להתאושש מהגשם/ברד/שלג הפתאומי הזה שנחת עלינו אשכרה משום מקום [טוב, מרוסיה. אבל זה הרגיש כאילו זה בא משום מקום]. רק בתחילת אותו שבוע היה ממש חם, לא? אני כבר לא זוכר כי המזג אוויר שיבש לי את הזיכרון.
בכל זאת, אחד מהדברים הטובים שיצאו ממזג האוויר זה שהיה אפשר ליצור אנשי שלג! וכדורי שלג! וקרחוני שלג ובתי שלג! טוב אולי לא עשיתי את האחרונים אבל כן עשיתי בולי קטן! אבל האמת אני לא כזה מיומן בזה, אז איש השלג יצא קצת כמו סבא-שלג. קטן, כפוף, ונוטה ליפול.. וגם הפה שלו לא היה מאוד מובן. והאוזניים שלו נראו בהתחלה כמו הידיים כי לא מצאתי דברים שאוכל לנעוץ לו בכתפיים ששונים ממה שהיו בצידי הראש. וגם האף לא היה הגזר האלמותי. וגם.. אהה, טוב הבנתם. הוא לא היה כזה מוצלח. לא נורא, פעם הבאה אבנה אשת שלג בדמות ביורק.
אם הייתם יודעים כמה זמן חיכיתי להכין צ’ורוס [מאז שראיתי את נייג’לוש], הייתם חושבים שזה איזשהו מתכון מסובך ומטורף שמצריך ימי מחלה ולילות לבנים בשביל להכין אותו. אבל אתם לא יודעים! אז תאמינו לי שאני אומר לכם שזה בין הדברים הכי פשוטים בעולםםםםםם. אני חיכיתי לחנוכה בשביל להכין את זה וזה היה מפגר אש, כי זה כזה טעים ופשוט ומהיר שגם אם מודיעים לכם שתוך 10 דקות באים אליכם השכנים מלמטה עם תרי עשר ילדיהם, למרות שרציתם לראות עוד פרק של רקדניות קטנות [ולא סתם פרק, אלא פרק האיחוד שבו הטראשיוּת מתעלה על עצמה לכדי רמה על-טבעית] בפיג’מה בסלון [מצב היפותטי] עם צנצנת חמאת בוטנים ביד אחת ונוטלה בשניה [מצב היפותטי]- לא צריך להילחץ [או להתבאס שצריך לדחות עם הדייט עם אבי לי מילר] אלא להתהלך בנונשלנטיות למטבח [ולזכור שהפרק של רקדניות קטנות מוקלט אז אפשר לראות את זה כל הזמן] ולקרוץ תוך דקות את השמימיות המטוגנת הזאת.
דרך אגב מזל שיש את רקדניות קטנות [או: מזל שלא ידעתי שהן קיימות עד עכשיו] כי בדיוק נגמר רוקדים עם כוכבים [מי ידע שאמבר ריילי יכולה לרקוד כאילו זה השם השני שלה? בטח ריאן מרפי מתהפך בארמונו.] וגם טופ מודל כבר מזמן בחרו את מס’ 20 אז איך אני אמלא את חיי אם לא בצ’ורוס באימהות שתלטניות שרבות עם מורה לריקוד שתלטנית עוד יותר בעוד הילדות מפזזות להן ומנותקות לגמרי מהדרמה של הדור הקודם? זה פשוט ממכר.